איפה היית כשזה קרה \ טראומה משנה זכרון

איפה היית כשנפלו התאומים \ אצל רופא שיניים אחר צהריים של יום באמצע השבוע. אני זוכר שהייתה לו טלוויזיה מוצמדת לתקרה כדי להסיח את הדעת ואולי גם לשכוח מהכאב. פתאום העבירו את השידור לניו יורק וראו שם את אחד ממגדלי התאומים מעלה עשן ביקשתי ממנו שיגביר את עוצמת הקול ושמענו שלא ברור מה קורה אבל כנראה מטוס קל פגע במגדל. הרופא הניח את המקדחה הרים את הראש וביחד ראינו בחוסר אמון, ממש בהלם, עוד מטוס פוגע במגדל השני. 

מלחמת יום הכיפורים \ הייתי בן 8 אכלנו ארוחת צהריים במרפסת הדירה הקטנה שבה גרנו. עם האזעקה שקרעה את השקט של יום כיפור התחילו מטוסי קרב לחתוך את השמיים לצפון ולדרום כאוס מוחלט. הכל פתאום נראה כמו סרט לעיניים שלי - ילד קטן שעומד במרפסת וצופה. הרחוב התמלא במכוניות

ששת הימים \ רק קרעי זכרונות. חושך, אמא שלי לוקחת אותי בידיים ורצה איתי במורד ארבע הקומות אל המקלט ליד חדר האשפה

רצח רבין \ ממש קרוב. היינו זוג צעיר, רגע לפני החתונה גרנו לא רחוק מהכיכר. התקשרתי להורים שלי ולא הבנתי שהכל השתנה

7 באוקטובר \ הייתי רחוק מאוד. באמצע רכיבת אופניים בספרד

סיימנו את חלקו העיקרי של המסע ביום מפרך במיוחד. בבוקר התעוררנו אל החדשות המחרידות מהארץ. בהתחלה לא היה ברור מה קורה. ירדנו לארוחת בוקר והתחלנו להתארגן לצאת לדרך. לא היתה לנו ברירה היינו חייבים להשלים את המסלול ולהגיע לנקודת הסיום בסנטיאגו דה קומפוסטלה, מרחק שני ימי רכיבה משם. הדיסוננס בין הנופים הפסטורליים, המרחבים הריקים והחדשות שלא הפסיקו לזרום היה קשה להכלה. 

ההיבט המושפע ביותר מטראומה פסיכולוגית הוא הזיכרון לטווח ארוך. זיכרונות חסרים, שינויים בזיכרון, זיכרונות מועצמים – כולם מקרים של מניפולציות של הזיכרון לטווח ארוך. בתוך המבנה של זיכרון לטווח ארוך, הוכח כי טראומה משנה זיכרון מרומז ומפורש

על החיבור בין זיכרון לטראומה

בין הדיוושים, בראש מתערבבים הזיכרונות של אירועים גדולים מהחיים – מלחמות, רצח מנהיג, אסונות – עם הטלטלה העכשווית. אנחנו תמיד חוזרים ל”איפה הייתי ומה עשיתי”, כי כך אנחנו מגנים על עצמנו: מנסים להציב את הזיכרונות במסגרת ברורה, כאילו אפשר להכיל אותם בזכות מיקום ופרטים קטנים. אבל הטלטלה לא עוצרת. החדשות חודרות ומעוררות תהייה: איך זה שאנחנו נוסעים בנופים שלווים כל כך, בזמן שמשפחות וחברים בבית מתמודדים עם אימה בלתי נתפסת? הזיכרון הוא גם המגן וגם הכלא שלנו. אנחנו זוכרים כדי לא לשכוח, אבל לפעמים קשה לשחרר מהתמונות שרודפות. הטיול, הנוף, ההמשכיות של הדיווש קדימה – כל אלה אולי משאירים תקווה, שהחיים ממשיכים למרות הכול, ושנצליח לאחד את השברים של אירועים גדולים וכואבים לתוך סיפור גדול יותר של התמודדות והחלמה.